חייב איניש לבסומי - על העומק שבמוזיקה

ברוח פורים - חייב איניש לבסומי (החל מדקה 6:50)

המוזיקה היא האמנות המופשטת ביותר, מכיוון שחומרי הגלם שלה אינם מגיעים מהטבע או מהמציאות הסובבת אותנו, אלא הם עצמם חידוש אמנותי.


נסביר:
מרבית סוגי האמנות מבוססים על אלמנטים מוכרים מהעולם הסובב אותנו. ניקח לדוגמא את הציור המפורסם הזה:

אמנות כאינטרפרטציה על מוטיבים מהמציאות. 'שדה חיטה עם עורבים' (1890) מאת ואן גוך (ויקימדיה)

ואן גוך צייר באופן מאוד מקורי וייחודי. ובכל זאת, כל אלמנט בציור הזה מבוסס על משהו מהעולם האמיתי: שדה, עורבים, שמים. כך גם הספרות מבוססת על חוויות מוכרות, והפיסול מתבסס על צורות של עצמים ידועים. וכן הלאה.
[אה, ולפני שתשאלו - בואו לצורך העניין נתעלם מהאמנות המודרנית, הדורשת דיון מעמיק בפני עצמה. מבחינת נושא הדיון, נראה שהמאפיינים של היצירה האנושית במשך אלפי/עשרות אלפי שנים (תלוי ממתי אתם סופרים...) מייצגים יותר את ה'גנום' של האמנות מאשר רוח היצירה החריגה של מאה השנים האחרונות.]

לא מייצג (ויש שיאמרו, לא אמנות..). 'סופרמטיזם' (1915) מאת קזימיר מלאביץ' (ויקימדיה)

המוזיקה, שהיא אמנות מרכזית בחיי האדם מאז ומעולם, חריגה מכל יתר האמנויות, מבחינה זו שחומר הגלם שלה - הצליל - ככלל לא קיים בטבע. שימו לב להגדרה: 'קול' הוא כל שינוי מחזורי בלחץ האוויר שהאוזן שלנו קולטת. 'צליל', לעומת זאת, הוא סוג ייחודי של קול. בהגדרתו הפשטנית ביותר, צליל הוא קול בעל גובה מוגדר (גובה = pitch, דו רה מי וכדו'), בניגוד למשל לרעש. אמנם, ההגדרה הזו לא מדויקת; קחו לדוגמא את הצליל של מצילת תופים - הגובה שלו לא ממש מוגדר, ובכל זאת הוא אינו רעש (בדרך כלל...). ולצד השני, קחו צליל סינוס (למשל צליל השגיאה הזה בטלפון כשחייגתם מספר לא תקין) - הוא קרוב הרבה יותר ל'רעש' מאשר ל'צליל', למרות שהגובה שלו מוגדר לחלוטין. אבל ברוב הגדול של המקרים, ההגדרה הזו מספקת ואף קולעת למטרה. המוזיקה שלנו באמת מבוססת על קולות שהם גבהים מוגדרים.
אבל בטבע, הקולות כמעט לעולם אינם בעלי גובה מוגדר. תחשבו רגע על כל הקולות שאתם מכירים שלא נוצרו על ידי אדם. מה הגובה שלהם? אפשר לדבר עליהם במושגים יחסיים של 'גבוה' או 'נמוך', אבל לא מעבר לכך. אני לא יכול לחקות כמעט שום צליל מהטבע ע"י הקשה על קליד כלשהו בפסנתר, זה פשוט לא דומה.
מבחינה פיזיקלית - מבלי להיכנס לפרטים טכניים מדי - צליל בעל גובה מוגדר נוצר ע"י גלי קול מחזוריים (דהיינו, שאותו מחזור של גל חוזר על עצמו פחות או יותר באותה צורה שוב ושוב):

גל מחזורי (צליל של כינור, במקרה הזה)

גלי הקול בטבע מורכבים מגלים שאינם מחזוריים, ועל כן הוא אינו בעל גובה מוגדר. אין הכוונה שאין בהם שום מחזוריות כלל, אחרת האוזן שלנו לא היתה מסוגלת לשמוע אותם; אלא שתדירות המחזוריות הזו משתנה בכל רגע, ויש בה אלמנט מרכזי של אקראיות, כך שאלמנט הגובה המדויק בקולות אלו פשוט לא קיים. גם צלילי הדיבור האנושי, אם תשימו לכך לב, לא מורכבים מגבהים מדויקים. הגובה המדויק משתנה בכל רגע, והוא חסר חשיבות (כלומר, כשמישהו מדבר הוא לא מנסה לקלוע לצליל מסוים).

אם כן, הקונספט של הגובה המדויק של הצליל כאלמנט בעל חשיבות, הוא המצאה אנושית לגמרי. כמו הקו הישר בגאומטריה, אם תרצו.
ולמה זה מעניין בעצם? כי יוצא מכך, שכשאדם מלחין או מנגן מוזיקה, באופן בסיסי הוא לא מבצע חיקוי כלשהו של העולם הסובב אותו, אלא יוצר יצירה אנושית מקורית ומופשטת לחלוטין.
תחשבו על זה: אפילו ארכיטקטורה, שמורכבת למשל מקירות ישרים שהם המצאה אנושית, מחקה בדרך כלל באופן בסיסי פונקציה טבעית כמו מערה או מחסה. מוזיקה, לעומת זאת, מופשטת ועצמאית הרבה יותר, שהרי היא לא מחקה צליל כלשהו שהאדם שמע לפני כן; ובכל זאת, החיבור של כל אדם למוזיקה הוא כל כך קל וטבעי, ונוגע במקומות עמוקים בנפש, כאילו שהתוכן שהיא מעבירה לגמרי מוכר וטבעי.

למעשה, הניגוד הזה כל כך מפליא, שהוא באמת מכריח אותנו לתקן את הקביעה שלנו מתחילת הפוסט ולומר שהמוזיקה כן מייצגת אלמנטים טבעיים ומוכרים מחיינו, אך מדובר באלמנטים מופשטים ועמוקים יותר מאלה המעסיקים את רוב סוגי האמנות האחרים. ניתוח של יצירות מוזיקליות יבאר את המסקנה הזו. בואו נראה דוגמא קטנה לכך - "חייב איניש לבסומי".

האלמנט המוזיקלי שננתח כאן בקצרה הוא ה'עליה' וה'ירידה' של הצלילים.
הסתכלו על הגרף הבא של המנגינה. לא חייבים לקרוא תווים בשביל זה, מספיק לדעת שגובה הצליל מיוצג בתווים ע"י הגובה שלו בחמשה.

לחצו להגדלה

קל לשים לב שכל העליות במנגינה הם קצרות וחדות (צליל נמוך ומיד אחריו צליל גבוה), והירידות ארוכות והדרגתיות. אם זה נראה לכם מקרי, נסו למצוא מנגינה עם מאפיין הפוך - ירידות חדות ועליות הדרגתיות. לא תמצאו בקלות אחת כזאת.
מה הסיבה לכך?
קפיצה כלפי מעלה דורשת מאמץ. זה נכון מבחינה מוזיקלית גם פיזית - נסו לשיר צליל נמוך ומיד לאחריו צליל גבוה. זה דורש מכם לשחרר פרץ אנרגיה. כמו בכל פעם שאתם משחררים אנרגיה, הגוף משחרר אדרנלין ועובר למצב 'מתוח' - השרירים נדרכים, הדופק מואץ, הנשימה נעשית קצרה, וכו'. עוברות כמה שניות עד שהגוף מתחיל להירגע ולחזור למצב רגיל. עכשיו שימו לב - המנגינה שלנו מתנהגת בדיוק באותה צורה. היא מבצעת פעולת 'מתח' - קפיצה כלפי מעלה - ואז 'נרגעת' לאט לאט, גולשת כלפי מטה, משחררת לחץ... עד לקפיצה הבאה. המנגינה הזו, במובן מאוד פשוט, מותאמת לסכמה אנושית בסיסית ונובעת מתוכה.
אפשר אפילו להגדיל ולומר - יתכן וחלק מסוד ההצלחה של המנגינה, הוא בגלל שהיא מותאמת היטב לסכמה האנושית הזאת. היא מבטאת, באופן מופשט, רעיון 'אמיתי' (שנגענו רק ברובד הבסיסי ביותר שלו), שקיים במציאות, כמו כל ז'אנר אמנותי אחר, וזה מה שמאפשר לה 'לגעת' בנו.

פורים שמח שיהיה.