יום שישי, 28 בפברואר 2014

האסתטיקה של המחשבה

פרלוד ופוגה בסול דיאז מינור, מתוך 'הפסנתר המושווה' כרך ראשון, מאת י.ס. באך


בפוסט הקודם, כזכור, כתבתי על כך שאיכות המוזיקה לא נגזרת ממידת התחכום שלה.
זה נכון, אבל יש יוצא דופן חשוב. הוא קורה כאשר התחכום עצמו מהווה ערך אסתטי.
תראו את זה:

משוואה אופיינית של המתמטיקאי המבריק סרינוויאסה רמנוג'אן

איזה יופי!
כמובן היופי נובע מכך שהמשוואה נכונה; ולא סתם נכונה, אלא שהתחכום המתמטי שבמשוואה מסודר באופן כל כך אלגנטי, שהוא שובה לב. לא צריך להיות מתמטיקאי בשביל להנות מהמשוואה הזו - מספיקה אינטואיציה בסיסית בתורת המספרים.

לעומת זאת, צריך קצת רקע במתמטיקה כדי לחוות חוויה אסטתית ממשוואות כמו זו:

e^{{i\pi }}+1=0\,\!

למשוואה הזו נוצר השם של 'המשוואה היפה ביותר בעולם'. ובכל זאת, כדי להנות מהיופי הזה צריך להיות מתמטיקאי, או לפחות להעמיק קצת במשמעות הנוסחה (אם מישהו רוצה לנסות, היכנסו לקישור שבתחילת הפיסקה).
הדבר המעניין הוא שאנחנו משתמשים באותה מילה כדי לתאר את התרשמותנו מהמשוואות דלעיל, וכן מדברים שונים בתכלית, כגון זה:

תמונת הרקע-שולחן-עבודה הראשונה שהעליתי בחכתי
הנוף הזה יפה מבחינה ויזואלית, והמשוואות יפות מבחינה שכלית. אלו חלקים שונים לגמרי בתודעה שלנו, אבל באיזשהו אופן הם כנראה נוגעים בסוף באותו מקום בפנים.

אם כן, גם בעולם המוזיקלי, יש היבט של יופי שאינו נוגע למנגינה או גוון הצליל או כל מרכיב מוזיקלי אחר כשלעצמו, אלא למורכבות והתחכום בהם משתמש המלחין כשהוא בונה את היצירה. כדי להנות מהיופי הזה, מוכרחים להבין מה המלחין עושה, ולא סתם להאזין ליצירה באופו אופן בו מסתכלים על נוף יפה.

וכך אנחנו מגיעים ליוהאן סבסטיאן באך (1685-1750, תקופת הבארוק), לדעת רבים אחד המלחינים הגדולים בכל הזמנים.
סגנון הכתיבה של באך, הוא מוזיקה פוליפונית. משמעותה של 'פוליפוניה' = ריבוי קולות, דהיינו, מוזיקה המורכבת ממספר קולות בעלי חשיבות שווה (בניגוד להומופוניה, השלטת במוזיקה כיום, בה יש קול מרכזי אחד, ושאר הקולות מלווים אותו - דהיינו חסרי חשיבות כשלעצמם). לא מזמן הבאתי דוגמה פשוטה למוזיקה כזו - האינוונציה מס' 1 של באך.
נסו לחשוב על שני אנשים שמדברים אתכם בו זמנית. להצליח לקלוט מה שניהם אומרים זאת משימה כמעט בלתי אפשרית. אולם אם היה ביניהם תיאום כלשהו - למשל, כל אחד אומר את הדברים ה'חשובים' כשהשני לוקח אוויר; וכל שכן אם הם ידברו באופן כללי על אותו נושא - יש סיכוי להבין אותם.

למוזיקה הפוליפונית התפתחו במהלך הזמן חוקי כתיבה מורכבים, שמטרתם לשמור עליה ניתנת-להאזנה, דהיינו מאפשרת למאזינים לעקוב אחר כל הקולות ואחר השתלבותם יחד. ובכל זאת המוזיקה הזו נותרה אתגר למלחינים ולמאזינים: למלחינים - אתגר לשמור על כללי הכתיבה הנוקשים, ובכל זאת ליצור מוזיקה שהיא מקורית ומעניינת; ולמאזינים - אתגר לשמור על ריכוז ומעקב אחר כל הקולות בו-זמנית. המשחק בין הקולות ומורכבות החיבור ביניהם הם עיקר העניין במוזיקה מסוג זה, ולכן האזנה קשובה ו'עירנית' היא חיונית כדי להפיק ממנה את ההנאה הגלומה בה. האזנה 'סתמית' למוזיקה פוליפונית תחשוף בפני המאזין מעט מאוד ממה שיש למוזיקה הזו להציע, ובקלות היא תיתפס כמשעממת ומונוטונית.

כרגע, בלי הסברים מיותרים, נאזין ליצירה של באך המופיעה בתחילת הפוסט, להתרשמות ראשונית. רק המעקב אחר הקולות השונים בו זמנית הוא חוויה מעניינת בפני עצמה. בהמשך, נעסוק ביצירות מסוג זה ביתר הרחבה.