המוזיקה המודרנית מאוד משוכללת, לפעמים משוכללת מדי.
לדוגמא, כשמלחין יווני מהעת העתיקה כתב שיר אהבה - זה היה מילים, ופריטה של כמה צלילים על לירה. לעומת זאת, כשמוזיקאי מעבד היום שיר אהבה, הוא דואג לכינורות ברקע, אפקט הד משכנע לקול של הזמר, פסנתר רומנטי (ואם יש גם קליפ, מה טוב!)... הוא דואג להחדיר לכם את המסר לוורידים, כדי שלא יהיה סיכוי שתפספסו אותו. או שתאלצו ממש להקשיב למוזיקה או למילים כדי לקלוט אותו. זה בערך כמו לכתוב בסוף סיפור את ה-"מוסר השכל".
*תנו לאנשים לחשוב לבד, ראבאק*
תהליך "שכלול" המוזיקה המערבית (על כל היבטיו) התרחש במאות השנים האחרונות, כמו כל היבט אחר של התרבות שלנו. ההרכב המוזיקלי הלך וגדל, ההרמוניה נעשתה מורכבת יותר, המבנה המוזיקלי התפתח, כלי נגינה שוכללו והומצאו כלים חדשים על מנת להפיק יותר ויותר גווני צליל.
הדבר הכי מעניין בכל זה, הוא שמשמעות ה"שכלול" מאז ומעולם התמצתה בהרחבת אמצעי הביטוי האמנותי, אך כלל לא בשינוי או פיתוח של התוכן. התוכן עצמו נשאר זהה לאורך כל ההיסטוריה של האמנות, ורק אמצעי הביטוי הלכו והתרחבו. המשמעות של שכלול אמצעי הביטוי היא חיובית - ביטוי יותר עשיר ומגוון, אולם לצד זאת גם שלילית - אנו הולכים ומאבדים את הרגישות שלנו לתוכן הקיים באמצעי הביטוי הפשוטים (על האינפלציה בתארי הכבוד לרבנים שמעתם?..).
 |
| יוהאן סבסטיאן באך. מי מזהה את היצירה שהוא מחזיק ביד? |
הסוויטה לצ'לו מס' 1 המפורסמת של יוהאן סבסטיאן באך (1685-1750), היא דוגמה מצוינת לביטוי נהדר בעזרת אמצעים מינימליים. סוויטה זו צורה מוזיקלית נפוצה בתקופת הבארוק (1600-1750), המורכבת ממספר פרקים שכל אחד מהם כתוב בסגנון של ריקוד מסוים. הסוויטה הזו כתובה כולה לכלי אחד בלבד - צ'לו. כשאתם מאזינים ליצירה, שימו לב כיצד היא מכילה את כל הפונקציות והתוכן של יצירה מוזיקלית (קצב, בס, מנגינה, ליווי, הרמוניה, מבנה...), והכל באמצעות צליל אחד בלבד בכל רגע נתון. יצירות כאלה מחזירות בנו את הרגישות לתוכן הנרחב הקיים גם באבני הבנין הפשוטות ביותר של האמנות.
למתקדמים - מבלי להרחיב הפעם - נסו לשים לב באילו טכניקות מוזיקליות, ובאילו אמצעים, באך משתמש על מנת להצליח למלא את כל ה'פונקציות' הדרושות ליצירה באמצעות כלי אחד בלבד. האם בכלל אפשר לעשות את זה גם באופנים אחרים?