על הקטגוריות של קאנט והקנון של פכלבל

הקנון המפורסם של פכלבל (המאה ה-17)

עד עכשיו דיברנו רק על צורה מוזיקלית אחת - הסונטה. כעת נדבר על צורה נוספת - הקנון.

כולם מכירים את השיר העליז -

בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת
בשדה כותנה קוטפת כל היום...

(זה למעשה גירסה עברית לשיר עבודה ידוע ששרו העבדים השחורים באמריקה - Pick A Bale Of Cotton)
השיר הזה הוא דוגמא קלאסית לצורת הקנון: מספר קולות שרים את אותה המנגינה, אבל האחד נכנס אחרי השני כך שהמנגינה מלווה את עצמה.
כשהקולות משתלבים אחד עם השני בצורה הרמונית, הם יוצרים מרקם מוזיקלי בו כל קול הוא גם "סולו" וגם "ליווי" של הקול השני.

מה קורה פה בעצם?

פילוסופים דוגמת אריסטו וקאנט טענו שכשאנו מתבוננים במציאות אנחנו מוכרחים להבין אותה דרך קטגוריות הכרה מסוימות (כגון זמן ומרחב, או כמות ואיכות). קיים דיון פילוסופי שלם בשאלה האם תפיסת העולם שלנו חייבת להיות כזו דווקא או שניתן לסגל לעצמנו אופני חשיבה שונים, ובאמצעותם לתפוס את המציאות בצורה שונה.
באותו אופן, כשאנו מאזינים למוזיקה אנחנו משייכים לאלמנטים המוזיקליים שבה באופן אוטומטי מספר תפקידים בסיסיים. לדוגמא: מנגינה וליווי. תחשבו על זה: כשאנחנו שומעים קטע מוזיקלי, למשל מישהו שר עם גיטרה, אנחנו מיד משייכים לאחד הקולות חשיבות רבה יותר מהאחרים, כאילו שה"אינפורמציה" המשמעותית ביותר נמצאת אצלו, ולשאר המוזיקה תפקיד משני. במקרה הזה כמובן אנחנו תופסים את השירה כעיקר הקטע, ואת הגיטרה כליווי בלבד.

עכשיו אתם שואלים את עצמכם - למה הוא מתאר את החלוקה הזו כעניין פסיכולוגי בלבד, הרי באמת הגיטרה רק מלווה את השירה?...
אז נכון, ברוב המקרים ההיוריסטיקה הזו ('הזמר הוא הסולו וכלי הנגינה הוא הליווי') באמת 'נכונה', מבחינת הניתוח המוזיקלי. אבל מה שמעניין הוא שאנחנו באופן טבעי נתפוס את הזמר, או את הקול הגבוה מבין כמה קולות, כקול העיקרי, גם כאשר אין זה כך. לדוגמא, האזינו לקטע הקצר הבא של באך (אינוונציה מס' 1):

לפחות אצל רוב האנשים, באופן טבעי האוזן מתייחסת לקול העליון בקטע כאל המנגינה ולקול השני כליווי. אולם תוכלו לשים לב (אפשר להיעזר בתווים שבסרטון) שאין זה כך - לשני הקולות מעמד שווה לחלוטין. כל אחד מהם הוא מנגינה העומדת בזכות עצמה, ובכל רגע אחת המנגינות מהווה 'ליווי' למנגינה השניה.
הסיבה להיווצרות ההיוריסטיקה שרואה בקול הגבוה את המנגינה ה'עיקרית' היא נושא מעניין מאוד כשלעצמו אך חורג מנושא הפוסט הנוכחי (זה נוגע בעיקר למאפיינים האקוסטיים והפסיכו-אקוסטיים שנוצרים בעקבות היחס בין צלילים נמוכים לגבוהים).

נחזור לנושא שלנו - קנון. צורת הקנון מביאה לידי ביטוי את העובדה שכל מנגינה יכולה להתפרש גם כסולו וגם כליווי, גם כעיקר וגם כטפל.
הקנון של פאכלבל (אי שם בתחילת הפוסט..) הוא דוגמא מצוינת לקנון עשוי היטב. הוא מורכב משלושה קולות המנגנים את אותה מנגינה בדיוק (שאינה חוזרת על עצמה כלל), רק שכל קול מתחיל 'מחזור' אחד לאחר השני. את הקולות מלווה בס שחוזר על עצמו לאורך כל היצירה (קוראים לזה באסו קונטינואו), ומהווה בסיס לקולות העליונים.
בכל מנגינה יש אלמנטים של סולו ואלמנטים של ליווי, וצורת הקנון מתמחה ב'הפרדת' הרכיבים הללו - בכל פעם המנגינה משמשת בתפקיד אחר. יש בזה עומק ויופי רב.

צורת הקנון

לפחות במוזיקה, עם קצת אימון, קטגוריות ההכרה חד משמעית אינן כפויות על החשיבה, כפי שסבר קאנט. מה זה אומר על העולם בכלל?...