נקפוץ כמה עשרות שנים קדימה, אל הנוקטורן מס' 1 בסי במול מינור של שופן.
פרדריק שופן הוא אחד מהמלחינים הבולטים ביותר בתקופה הרומנטית (מרבית המאה ה-19). הסגנון המוזיקלי שלו מייצג מאוד את רוח התנועה הרומנטית ששלטה אז באמנות, הנותנת מקום רב להבעה של רגשות ועוסקת בחוויות סובייקטיביות.
התקופה הרומנטית גם הובילה סוג של מרד נגד האידיאל הסגנוני של התקופה הקלאסית שקדמה לה. בתקופה הקלאסית היה מקובל לכתוב מוזיקה מוקפדת ומחושבת, שאינה מאפשרת ביטוי של רגשות עזים, ושומרת על פשטות ואפילו קלילות (שתי היצירות הקודמות שהאזנו להן הן דוגמא טובה לכך). כנגד זה, מלחינים בתקופה הרומנטית החלו לכתוב יצירות מורכבות מבחינה מבנית (או ללא מבנה מוגדר כלל) ובעלות הבעה רבה. רבים מאלו שאוהבים להאזין למוזיקה קלאסית מעדיפים (במודע או שלא...) יצירות דווקא מתקופה זו.
"נוקטורן" משמעותו "יצירת לילה" - יצירה שאמורה להעביר הרגשה "לילית". שופן כתב סדרה של נוקטורנים, וזה שנשמע כעת הוא הראשון מתוכם ואחד המפורסמים שבהם. בשעה שנשמע אותו ננסה לשים לב למבנה היצירה, ולהיבטים מוזיקליים שמשרתים את ה"מסר" המוזיקלי ששופן רוצה להעביר.
נתחיל להאזין.
ניתן להבחין מיד במאפיינים בולטים של היצירה (ושל הסגנון הזה באופן כללי): הליריות החזקה - יד ימין של הפסנתרן, שמנגנת את המנגינה, ממש שרה אותה. המנגינה מורכבת ממשפטים - בדומה לשירה בפה - והפסנתרן כאילו נושם בין משפט למשפט. בנוסף, בניגוד למוזיקה מהתקופה הקלאסית (ובוודאי זו שלפניה), יד שמאל הופכת לחלוטין למלווה, ללא שום תפקיד משמעותי בפני עצמה. מהבחינה הזו, היצירה של שופן הרבה יותר קרובה כבר לסגנון השירים של ימינו.
אם כן, המנגינה ביצירה מתקדמת לאיטה וכאילו מספרת סיפור, ומבנה היצירה הוא מבנה הסיפור: 'A-B---A.
החלק הראשון, המינורי (0:00-1:20), הוא תחילת הסיפור. הוא כאילו חוזר פעמיים אבל למעשה ההבדלים בין החזרה הראשונה והשניה רבים, והחזרה מהווה "התקדמות" משמעותית בסיפור. המנגינה מתקדמת לעבר החלק השני המז'ורי (1:20-2:55), שגם הוא בנוי כמנגינה שחוזרת פעמיים. הניגוד הזהיר באווירה בין שני החלקים בולט, והוא אחד הגורמים שהופכים את היצירה ליפה ועדינה כל כך.
כעת מגיע קטע מעבר (2:55-3:55) שמהווה מעין שיא של הסיפור, ופותח פתח רחב לדמיון. [ל"מתקדמים" - הייחוד של המעבר הזה הוא בכך שהוא משתמש באקורד V7 באופן לא הרמוני - לא כמוביל ל-I, אלא כצבע בפני עצמו. זה גורם לתחושת ה"ריחוף בחלל" של הקטע הזה, שלמשך דקה תמימה מתנתק מההקשר הטונלי שלו]
כמו כל סיפור טוב, מגיעה החזרה על החלק הראשון, אולם אנחנו לא מגיעים אליו כמו שהתחלנו אלא לאחר ה"מסע" דרך חלק B והמעבר, כמו גיבור הסיפור שלאחר שעבר הרפתקאות שונות חוזר הביתה, ומשהו בחזרה שונה ממה שהיה בהתחלה. מעין השלמה, או הבנה ברורה יותר מזו שהיתה בתחילת היצירה.
לסיום, שימו לב במהלך ההאזנה לצורה ייחודית באמצעותה שופן בונה מתח ורגש: חזרה על משפט מוזיקלי (או אפילו תו אחד) עם מתח הולך וגובר, מתקרב יותר ויותר לשיא עד ל'קצה היכולת' - ורק אז נפתר לבסוף. למשל, ב- 4:23-4:50, וכן ב- 1:00-1:16.
האזנה ערבה:)