היצירה הזו הינה הפרק הראשון מתוך סונטה לפסנתר בדו מז'ור מאת מוצארט (k.545).
ביצירה זו באים לידי ביטוי מספר מאפיינים המשותפים לרבות מהיצירות השייכות לז'אנר המוזיקלי שנהוג לכנותו "קלאסי":
- אסטתיקה ודיוק - תשומת לב נתונה (על ידי המלחין, המבצע ובתקווה גם המאזין) לכל תו ותו.
- מורכבות רבה - המוזיקה איננה רק מדברת אל הרגש, או החוש המוזיקלי, אלא גם עשירה במבנים ותכנים מורכבים המספקים חומר לניתוח ותשומת לב, באופן שאינו נפרד מהחוויה המוזיקלית עצמה.
- עושר פנימי - היצירה מלאה בתוכן, שאי אפשר לעמוד על כולו על ידי שמיעה בודדת. היא נועדה לשמיעה חוזרת ואקטיבית, אשר בכל פעם חושפת רבדים נוספים ביצירה ומספקת הנאה מוזיקלית ייחודית.
המוזיקה הקלאסית היא מקור נרחב להנאה, משמעות ויופי מיוחדים במינם. אך כל אלו אינם מתגלים מיד לכל מי שמאזין לה. בשביל לחשוף את היופי הזה, יש צורך במבואות ופתחים מתאימים; כמו יין טוב, יש צורך בניסיון והדרגתיות כדי ללמוד להנות מן הטעם שלו.
אז בלי יותר מדי הקדמות מיותרות, בבלוג הזה אני רוצה לפתוח פתחים למוזיקה קלאסית. ולא למוזיקאים בלבד.
נחזור לסונטה של מוצארט.
המונח "סונטה", בתחום המוזיקה, כולל משמעויות רבות ומגוונות. בהקשר הנוכחי, מדובר על צורה מוזיקלית, כפי שהתגבשה בתקופה הקלאסית (המאה ה-18 באירופה). לצורה בה כתובה היצירה ישנה חשיבות רבה במוזיקה הקלאסית, והיא מהווה חלק בלתי נפרד ממהות היצירה. ביטוי מרכזי לכך הוא העובדה שמרבית השמות של היצירות הקלאסיות הוא הצורה בה כתובה היצירה, בתוספת שם הסולם ומספר סידורי.
צורת הסונטה היא מהמורכבות והמפותחות שבצורות הקלאסיות. המבנה שלה מזכיר מבנה של סיפור:
1. פתיחה והצגת הדמויות ("תצוגה")
2. קונפליקט ("פיתוח")
3. השלמה/פתרון וסיום ("מחזר"+"קודה").
המקבילה של הדמות בסיפור, הינה הנושא המוזיקלי. נושא מוזיקלי הוא מנגינה או מוטיב מוזיקלי המהווה מרכיב מפתח ביצירה, ה"גיבור" במקבילה הסיפורית. למוטיב יש מאפיינים ייחודיים ("אישיותו" של הגיבור), והיצירה כולה נסובה סביבו. הנושא תמיד פותח את הסונטה. נסו להאזין לנושא הפותח את הסונטה של מוצארט שבראש העמוד (0:00-0:18).
כפי שאנו שומעים, הנושא שלנו מורכב משני חלקים. החלק הראשון (0:00-0:10) רגוע, לירי וסגור, והחלק השני (0:10-0:18) מהיר ופתוח, ונע במהירות בין קצוות מנוגדים. בסוף הנושא ישנו קטע מעבר (0:18-0:26) המורכב מהחומר המוזיקלי של הנושא. נסו לשים לב כיצד מוצארט לוקח את המרכיבים המוזיקליים של הנושא ובונה מהם את המעבר (לדוגמא: האם שמתם לב לכך שהוא מנגן את התווים הראשונים של הנושא מהסוף להתחלה ב-0:22?).
לאחר המעבר מופיע נושא מוזיקלי חדש (0:26-0:44). זהו הגיבור השני של הסיפור (או אולי זה הרשע, תחליטו אתם...). בדרך כלל בצורת הסונטה, הנושא השני אמור לתת חומר מוזיקלי הפוך מהנושא הראשון, ובהמשך (בשלב הפיתוח) ייווצר עניין ומתח כששני המוטיבים האלה "ייתעמתו" זה עם זה. במקרה שלנו, מוצארט עושה דבר מעניין: החומרים המוזיקליים המנוגדים מופיעים שניהם כבר בנושא הראשון (כפי שראינו), והנושא השני הוא בעצם ואריציה נוספת של אותה תבנית ממנה מורכב הנושא הראשון: שני חלקים, הראשון לירי וסולידי, והשני מהיר, קופצני ונע במהירות בין קצוות. חדי אוזן (או לחילופין מי שיודע לקרוא תווים..) יוכלו לשים לב שחלקו הראשון של הנושא השני מורכב בדיוק מאותם תווים (ליתר דיוק, דרגות בסולם) כמו תחילת הנושא הראשון, אולם כאן התפקידים הפוכים: אותם תווים שגורמים ל'מתח' בנושא הראשון, הם אלו שנחשבים ל'פתרון' בנושא השני. מוצארט מצליח לבנות ניגודיות פנימית בין נושאים שעל פניהם הם דומים מאוד.
בסוף הנושא השני נמצא הסיומת (00:44-00:58), שגם כאן מורכבת מחומרים מהנושא השני (ובכך מהווה גם מעין 'זנב' שלו). לאחר מכן, לרווחת המאזין המשכיל, דואגת צורת הסונטה לחזור על כל התצוגה שנית על מנת שלא נפספס אף פרט (יש מבצעים חסרי סבלנות שמדלגים על החלק הזה...).
שלב הפיתוח (1:54-2:20) בסונטה הקלאסית הוא דווקא מאוד קצר יחסית לתפקיד שהיינו מצפים שימלא, בהקבלה לסיפורת. בעוד מאה שנה, בסונטה הרומנטית, הוא יקבל מקום משמעותי הרבה יותר. מכל מקום, כאן אמור להיות עיקר הפיתוח של הנושאים המוזיקליים אותם פגשנו בפתיחה. מוצארט בוחר מוטיבים מסוימים מבין המבחר שהוצג בשלב הפתיחה ונותן להם "להתפרע" (טוב, במונחים של התקופה הקלאסית...). אין שום מאפיין מוזיקלי בחלק הזה שלא לקוח משלב התצוגה. נסו לשים לב איזה מוטיבים מוצארט בחר לפתח בשלב הזה - ובעיקר איזה לא (רמז - מהנושא השני הוא לקח דווקא חלק חסר חשיבות כביכול, מה'זנב'). בחירת הנושאים ופיתוחם מהווה מעין פרשנות של המלחין על ה'סיפור' שהוא סיפר לנו בתחילת היצירה. פתאום הוא בוחר להתרכז דווקא באלמנטים שנראו חסרי חשיבות בתחילת הסיפור, ומתגלה שהם היו 'רמזים מטרימים' להמשך.
היצירה נחתמת בסיכום ("מחזר", 2:20-3:21) שהוא חזרה על התצוגה תוך שינויים קטנים אך משמעותיים. עיקר השינוי אמור להיות בכך שהנושא השני - שנוגן בתחילת היצירה בסולם מנוגד לנושא הראשון (עניין מורכב שאולי ארחיב עליו מתישהו) - מנוגן עתה באותו סולם כמו הנושא הראשון, מה שמהווה סוג של "השלמה" בין גיבורי הסיפור (החוויה הפסיכואקוסטית הנובעת מהבדלי הסולמות מסייעת לתחושה הזו, גם באופן תת-מודע). קל יותר לשים לכך לב לאחר שמכירים היטב את התצוגה שבתחילת היצירה.
בתקופה הקלאסית נהוג לחזור שנית גם על הפיתוח והמחזר (כפי שאכן עושה הנגן הסבלני להפליא במקרה שלנו), שוב - כדי לאפשר למאזין לשים לב כראוי לכל התוכן הצורני והמוזיקלי ביצירה.
...ואולי גם כדי לתת ליצירה נפח, וכך לחסוך עבודה למלחין ;)
עכשיו אפשר לנסות להאזין ליצירה בשלמותה, תוך כדי תשומת לב למהלך המוזיקלי המיניאטורי שמתחולל בתוכה, ולהרגיש משכילים במיוחד:)