אי אפשר לשמוע יצירה אחת בלבד של שופן ולהמשיך הלאה... ולכן, נמשיך עם יצירה נוספת שלו לפסנתר - הפרלוד במי מינור, אופוס 28 מס' 4.
אגב, שופן הוא "מלחין של פסנתר" - כמעט כל היצירות שלו נכתבו עבור פסנתר, והוא עצמו היה מבצע אותן בקונצרטים שלו. הסגנון והצליל הייחודי של יצירותיו לפסנתר הפך להיות מושג בפני עצמו, ויצירותיו נחשבות בין הקשות לביצוע מתוך הרפרטואר הקלאסי, בשל המידה הרבה של הבעה ופרשנות מדויקת הנדרשות מהפסנתרן מעבר למה שכתוב בתווים. אם תחפשו ביוטיוב ביצועים שונים של היצירה תבינו למה הכוונה - יש הבדלים בולטים בביצוע בין כל פסנתרן, בהתאם לפרשנות שלו את היצירה ואת שופן בכלל.
בחרתי הפעם יצירה קצרה למדי. "פרלוד" משמעו למעשה קטע מבוא ליצירה אחרת, מרכזית ומשמעותית יותר. הפרלוד הוא בדרך כלל קטע קצר יחסית, לא מורכב מבחינה מבנית, שאמור ליצור את האווירה המתאימה לקראת ביצוע היצירה שלאחריו. בתקופה הרומנטית הפך הפרלוד לז'אנר בפני עצמו. בדרך כלל הוא כולל מוטיב מוזיקלי קצר שמפותח לאורך כל הקטע. המבנה הקצר לא מאפשר לבנות "סיפור" שלם כמו ביצירה הקודמת ששמענו, עם התחלה אמצע וסוף. בפרלוד, המלחין רק מבקש לתת לנו נגיעה של רגש כלשהו, ולהיעלם אפילו כמעט ללא סיום ראוי לשמו, מבלי שהכל "נפתר".
האזינו ליצירה (אגב, הסיבה שיש סביב הפסנתרן תזמורת שלמה היא שמדובר בהדרן בסוף קונצרט בו הוא ניגן כסולן).
ביחס ליצירות ששמענו עד כה, מדובר במיניאטורה. יצירה קצרה מאוד, שהכל קורה בה מהר (אין הכוונה שהנגינה מהירה, אלא שכל חלק בה מגיע לידי מיצוי במהירות וכמעט שלא מפותח). אפילו הנושא עצמו מיניאטורי: שני תווים בלבד של מנגינה, שחוזרים על עצמם כמעט ללא שינוי.
עיקר היופי של היצירה הזו אינו טמון במנגינה אלא בליווי הייחודי שלה. שופן מנגן שלושה תווים ביד שמאל (אקורד), כאשר בכל פעם (כמעט) תו אחד בלבד משנה את מיקומו כלפי מטה, ויוצר צבע הרמוני חדש. ההרמוניות מגוונות ואינן חוזרות על עצמן במדויק, וכך יוצר שופן שילוב מצוין בין הקבוע והמוכר (המוטיב ביד ימין) לבין המשתנה והמתחדש (ההרמוניה ביד שמאל), שזהו סימן היכר בולט של יצירות טובות.
בשמיעה חוזרת, שימו לב כיצד קיים אותו "די. אן. איי" מוזיקלי בכל אחד ממרכיבי היצירה: אם נסתכל על שלושת התווים המנוגנים ביד שמאל בכל אקורד כשלושה קולות שונים, נשים לב כיצד כל אחד מהם בתורו מנגן את נושא היצירה, רק ב"הילוך איטי": שני תווים יורדים! נסו לשמוע כיצד היצירה מורכבת למעשה מדו-שיח בין הסולו לליווי, כאשר בכל פעם הסולו מנגן את "מוטיב האנחה", ואז אחד מקולות הליווי עונה לו במוטיב דומה.
גם היצירה בכללותה בנויה, כפי שוודאי שמתם לב, מחזרה פעמיים על המנגינה בלבד. כך, מבנה היצירה כולו מקביל למוטיב היסודי של המנגינה. האם לדעתכם התפקיד של כל חזרה במבנה היצירה אכן מקביל ל"תפקיד" של כל אחד משני התווים של המוטיב?